חוק שעות עבודה ומנוחה

החוק קבע כי שבוע עבודה עומד על 42 שעות עבודה שבועיות.

באופן מפורט החוק קבע:

• מקומות אשר עובדים חמישה ימים בשבוע, יום עבודה יעמוד על 8 שעות ו- 36 דקות, בעבור ארבעה ימי עבודה וביום הנוסף, על 7 שעות ו- 36 דקות (ברוטו, ללא הפסקה).

• במקומות עבודה אשר עובדים שישה ימים בשבוע, על המעסיק לקבוע את פריסת שעות העבודה של עובדיו, בתנאי שבימי חול – שעות העבודה לא יעלו על שמונה שעות וביום שישי – שעות העבודה לא יעלו על שבע שעות, כמו גם שסך כל שעות העבודה השבועיות, לא יעלו, כאמור, על 42 שעות.

• בעבודת לילה (משמרת שלפחות שעתיים ממנה מתרחשות בין השעות 22:00 בלילה ל- 06:00 בבוקר) יום עבודה לא יעלה על שבע שעות. כמו כן, שבוע של עבודת לילה, לא יעלה על 58 שעות עבודה, אשר כולל בתוכו שעות נוספות.

חוק מנוחה

חלק זה של החוק מתחלק למספר סעיפים, אשר עוסקים בשעות וימי המנוחה השונים.

באופן כללי, העובד זכאי למנוחה שבועית אחת, רצופה, בת 36 שעות (פרט ליוצאים מן הכלל) אשר כוללת את יום המנוחה שלו – על פי דתו ואמונתו.

מנגד, עובד אשר "חוייב", על ידי המעסיק, לעבוד ביום מנוחתו השבועית, יהיה זכאי, על פי חוק, לשכר בשיעור של 150% (לפחות) עבור כל שעת עבודה שכזו ובנוסף מחובת המעסיק לספק לו יום מנוחה שבועי – חלופי.

אם כן, עובד אשר התחיל את יום עבודתו ביום שישי וסיים אותו לאחר שהשבת נכנסה – ישולם לו 150% עבור כל שעת עבודה (או חלק ממנה), מהרגע בו השבת נכנסה.

בהתאמה, במידה ועובד החל את יום עבודתו ביום שבת וסיים אותו במוצאי שבת – ישולם לו 150% עבור כל שעת עבודה (או חלק ממנה), טרם יציאה השבת.

• עובד יהודי, יום מנוחתו הוא יום שבת. יום זה מוגדר בחוק כפי שהוא מובא במשמעותו המלאה במורשת ישראל, כלומר – מכניסת השבת ועד לצאתה:

• "יש לפרש את המונח 'שבת' לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל – משקיעת החמה ביום ו' ועד צאת הכוכבים במוצאי שבת".

• עובד בעל דת אחרת, יום מנוחתו השבועית תכלול את אחד מהימים הבאים (בלבד): שישי, שבת או ראשון, על פי המקובל בדתו.

במידה והעובד מועסק גם ביום המנוחה השבועית שלו וגם בסך שעות אשר עולה על הסכום המקסימאלי, כלומר, מועסק ב"שעות נוספות", הרי שהוא יהיה זכאי, נוסף לגמול עבור עבודתו ביום מנוחה, גם לגמול עבור 'שעות עבודה נוספות', על פי הספירה הבאה:

• עבור השעתיים הראשונות של השעות הנוספות, ביום המנוחה, יקבל העובד תוספת של 25% (סך הכל 175%)

• החל מהשעה השלישית של השעות הנוספות, ביום המנוחה, יקבל העובד תוספת של 50% (סך הכל 200%)

ראוי לציין כי על המעסיק חל איסור לא לקבל עובד מאחר וזה הביע חוסר רצון לעבוד ביום המנוחה השבועית שלו, זאת מתוך החוק לאיסור אפליה, על רקע דתי.

חוק הפסקות

החוק מחלק את העובדים לשני חלקים:

• עובד בעבודת כפיים, יהיה זכאי להפסקה של 45 דקות ביום עבודה – בתנאי שיום עבודתו אורך שש שעות ומעלה

• עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים, יהיה זכאי גם הוא להפסקה של 45 דקות ביום עבודה – בתנאי שיום עבודתו אורך תשע שעות ומעלה (בשבוע עבודה בן חמישה ימים), או – אורך שמונה שעות ומעלה (בשבוע עבודה בן שישה ימים)

בתוך פרק זמן ההפסקה, על המעסיק לתת לעובדיו הפסקה אחת רצופה של חצי שעה לפחות. הפסקות אלו מעוגנות בחוק לצורך מנוחה ואכילה, כאשר ביום שלפני יום המנוחה השבועי (או ערבי חג) משך ההפסקה מתקצר לחצי שעה, בלבד, לפחות.

באותן ההפסקות העובד רשאי לצאת ממקום העבודה, על מנת להתאוורר והמעסיק לא יכול למנוע זאת ממנו. במידה ובזמן ההפסקות על העובד להישאר במקום העבודה (לדוגמה – על מנת לפקח על מכשור) או אז מעסיקו יהיה מחויב לשלם לו, שכר רגיל, עבור זמן ההפסקה.

הפסקה נוספת אשר החוק מתעכב עליה, היא הפסקה לצרכי תפילה (מועד הפסקה זו יקבע על ידי המעביד, בהתאם לצרכי העסק ובהתחשב בדת העובד).

שוב נציין, כי על זמני ההפסקות הללו, לא חלה על המעסיק חובת תשלום, אך ההחלטה בדבר האם לשלם לעובדיו על הפסקותיהם, או לאו, מוטלת בידיו ונתונה לשיקול דעתו (וטוב ליבו).